דרשה 2

פסק הדין הסופי העתידי

טקסט: מתי כ"ה 31-46

" וְהָיָה כִּי יָבוֹא בֶּן־הָאָדָם בִּכְבוֹדוֹ וְכָל־הַמַּלְאָכִים הַקְּדֹשִׁים עִמּוֹ וְיָשַׁב עַל־כִּסֵּא כְבוֹדוֹ׃ 32 וְנֶאֶסְפוּ לְפָנָיו כָּל־הַגּוֹיִם וְהִפְרִיד בֵּינֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַפְרִיד הָרֹעֶה בֵּין הַכְּבָשִׂים וּבֵין הָעַתּוּדִים׃ 33 וְהִצִּיב אֶת־הַכְּבָשִׂים לִימִינוֹ וְאֵת הָעַתּוּדִים לִשְׂמֹאלוֹ׃ 34 אָז יֹאמַר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַנִּצָּבִים לִימִינוֹ בֹּאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת־הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם לְמִן־הִוָּסֵד הָעוֹלָם׃ 35 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וַתַּאֲכִילֻנִי צָמֵא הָיִיתִי וַתַּשְׁקוּנִי אֹרֵחַ הָיִיתִי וַתַּאַסְפוּנִי׃ 36 עָרוֹם וַתְּכַסּוּנִי חוֹלֶה וַתְּבַקְּרוּנִי בַּמִּשְׁמָר הָיִיתִי וַתָּבֹאוּ אֵלָי׃ 37 וְעָנוּ הַצַּדִיקִים וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב וַנְּכַלְכְּלֶךָ אוֹ צָמֵא וַנַּשְׁקֶה אוֹתָךְ׃ 38 וּמָתַי רְאִינוּךָ אֹרֵחַ וַנַּאַסְפֲֶָ אוֹ עָרֹם וַנְּכַסֲֶָּ׃ 39 וּמָתַי רְאִינוּךָ חוֹלֶה אוֹ בַּמִּשְׁמָר וַנָּבֹא אֵלֶיךָ׃ 40 וְהַמֶּלֶךְ יַעֲנֶה וַיֹאמַר אֲלֵיהֶם אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם׃ 41 וְאָז יֹאמַר גַּם אֶל־הַנִּצָּבִים לִשְׂמֹאלוֹ לְכוּ מֵעָלַי אֲרוּרִים אֶל־אֵשׁ עוֹלָם הַמּוּכָנָה לַשָּׂטָן וּלְמַלְאָכָיו׃ 42 כִּי רָעֵב הָיִיתִי וְלֹא הֶאֱכַלְתֶּם אוֹתִי צָמֵא הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁקִיתֶם אוֹתִי׃ 43 אֹרֵחַ הָיִיתִי וְלֹא אֲסַפְתֶּם אוֹתִי עָרוֹם וְלֹא כִסִּיתֶם אוֹתִי חוֹלֶה וּבַמִּשְׁמָר וְלֹא בִקַּרְתֶּם אוֹתִי׃ 44 וְעָנוּ גַם־הֵם וְאָמְרוּ אֲדֹנֵינוּ מָתַי רְאִינוּךָ רָעֵב אוֹ צָמֵא אוֹ אֹרֵחַ אוֹ עָרוֹם אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַמִּשְׁמָר וְלֹא שֵׁרַתְנוּךָ׃ 45 אָז יַעֲנֶה אֹתָם לֵאמֹר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם מַה־שֶׁלּא עֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מִן־הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה גַּם־לִי לֹא עֲשִׂיתֶם׃ 46 וְהָלְכוּ אֵלֶּה לְמַעֲצֵבַת עוֹלָם וְהַצַּדִּיקִים לְחַיֵּי עוֹלָם׃ "

אין צורך להוכיח לאנשים שמצפה לנו משפט, החלטה אלוהית של גורלנו הנצחי, שנקבע על ידי התנהגותנו הפנימית והחיצונית בעולם הזה, כפי שאומרת לנו הבשורה שלנו בפירוט. רמז עמוק לשיפוט העתידי הזה כתוב בליבו של האדם. אפילו לגויים, שעדיין אינם יודעים דבר על התורה, יש תחושה זו. שכן מחשבותיהם, המתרצות ומאשימות זו את זו בליבם, מכוונות ליום שבו אלוהים ישפוט את סודות בני האדם על ידי ישוע המשיח (אל הרומים ב: 15,16).כל אשמה פנימית שמצפוננו מאיר היא אינדיקציה לכך שיום הדין מתקרב. תורת המשפט האחרון היא אפוא אחת הדוקטרינות שאנשים מאמינים בהן בקלות. אדם טבעי יכול להאמין להם; זה פשוט לא דורש הארה של רוח הקודש. מצפונו של האדם הטבעי הוא עדות מספקת לאמיתתה של דוקטרינה זו.

אבל בני האדם שקרנים; אפילו האמיתות הטבעיות, שכבר אפשר לקבוע על ידי התבונה והמצפון, היו מתעוותות בהדרגה על ידי ידיהן הטמאות, היו הופכים מעורפלות על ידי רמאות החטא, מעוותות על ידי הזדון וההונאה של כוחות האופל, או נשכחות לחלוטין, אלמלא אלוהים תמיד מנע את האסון הזה. עד כמה ההטעיה האנושית יכולה להגיע מבחינה זו יש לנו דוגמה חשובה בדרכם של כל הגויים. קראו את הפרק הראשון של המכתב לרומאים וראו כיצד, באמצעות טיפשות אנושית, חושך ורשע, הפכה גילוי כוחו ואלוהותו הנצחיים של אלוהים בבריאה לשקר וטיפשות. ובאמת, גם זמננו נמצא בנקודה שבה, דרך העוול והשקרים המשתוללים, במסווה של חוכמה, גם מה שניתן לדעת באופן טבעי באמצעות המצפון, ההיגיון והשכל הישר, מתעוות ומעוות.

כעת, מכיוון שהאב שבשמיים ראה שאנו, בני האדם, בעלי לב מעוות ומלאים ברוח השקר, מכיוון שהוא ראה שאפילו הדוקטרינה של שיפוט עתידי, החרוטה עמוק בלב האדם, תסתיר בהדרגה או אפילו תידכא על ידי אי ציות לאמת, הוא תמיד אמר לאנשים שדין צפוי. כך ניבא חנוך, השביעי מאדם, על הדין העתידי (יהודה י"ד:15); אנו מוצאים שדוקטרינה זו של יום יהוה עתידית באה לידי ביטוי לעתים קרובות בברית הישנה, למשל. קהלת י"ב י"ד; דניאל ז:10,26. ובברית החדשה, המושיע ושליחיו רשמו עדויות מפורטות על כך, לא רק בקטע הבשורה שלנו, אלא גם במקומות רבים אחרים. אבל את אחת העדויות המפורטות ביותר מספקת הבשורה שלנו היום. לפיכך נבחן אותו דבר מקרוב, ובעזרת ה' אציג בפניכם:

פסק הדין הסופי העתידי .

אנחנו רוצים להתבונן על

I. השופט והנשפטים;
II. הסטנדרט שלפיו יעשה המשפט;
III. ההכרזה או פסק דינו של השופט.

הו ישוע, שופט כל בשר, עזור לנו לאפשר לעצמנו להישפט כאן על ידי דברך ורוחך, כדי שלא ניפול טרף לזעם הבלתי נסבל של אלוהים! אָמֵן.

I . מאזינים יקרים! כיום העולם אינו כפי שהוא יהיה כאשר הבשורה שלנו שקראנו בהתחלה תתגשם. נכון לעכשיו, הכול עדיין מעורבב: טוב ורע, מאמינים ורשעים, ילדי אלוהים וילדי עולם, כבשים ועזים. הכול שילוב צבעוני. בן האדם, שעתיד לבוא בתפארת על פי הבשורה שלנו, זוכה כיום לכבוד על ידי אחדים ומבוזה על ידי אחרים; חלקם מאמינים בו, אחרים אינם מאמינים בו; בעיני רבים הוא האיש הכי לא חשוב. מבורכי אלוהים האב, שיירשו את המלכות שהוכנה עבורם מיסוד העולם, עדיין סמויים ולא ידועים. לעתים קרובות לא מבינים אותם; הם זוכים להערכה נמוכה; הם אורות קטנים ומבוזים; הם אחים ואחיות של מי שגם פעם עבר בעולם, והעולם לא הכיר אותו, למרות שהוא הבן היחיד של אלוהים האב. המקוללים, שחייבים אז להיכנס לאש הנצחית כשותפים לעונש השטן, עדיין לא נראים כמו אנשים ארורים כאלה; הם לעתים קרובות זוכים בכבוד; הם נמצאים לעתים קרובות בשגשוג חיצוני; לעתים קרובות הם נהנים בעולם הזה; לעתים קרובות הם נחשבים כאנשים הצדיקים, הישרים, החכמים ואפילו ההומניים ביותר; כן, לעתים קרובות יש להם מראה לכאורה של אנשים חסידים; לעתים קרובות הם יכולים לדבר טוב מאוד על האמונה המשיחית והמושיע; לעתים קרובות הם יכולים להתפלל יפה למדי; לעתים קרובות מחשיבים אותם ככבשים, למרות שהם אינם אלא עיזים. אז הכול ממשיך בעולם הזה; הרשע ממשיך להיות רשע, והטמא ממשיך להיות טמא; אבל החסיד ממשיך להיות חסיד, והקדוש ממשיך להיות קדוש; הכול מתקדם ואי אפשר לראות בהתנהגותם של בני האדם שהכול מכוון להחלטה כה רצינית; לא רואים בעולם הזה שעכשיו זה זמן זריעה, שיבוא אחריו יבול כה רציני, כה חגיגי. יום ההתגלות עוד לא הגיע, יום הדין, ההפרדה וההכרעה.

אבל היום הזה יבוא. כמו שיש לנו מצפון בתוכנו ומחשבות המאשימות זו את זו ומתרצות זו לזו; כפי שישוע הופיע לראשונה בשיפלותו, כפי שהוא קם מן המתים והלך אל האב; כפי שאף מילה מדבריו לא נפל עד עכשיו, כך גם מילה זו לא תיפול; יבוא היום, היום אשר יישרף כתנור, בו יהיו הרשעים והמזלזלים קש, היום שבו יבדילו את זרע הנחש מזרע האישה, ולאחד תנתן שמחה נצחית, ולשני עונש נצח. יבוא בן האדם בכבודו, וכל המלאכים הקדושים עמו; והוא ישב על כיסא כבודו, ולפניו יאספו כל העמים. וַיַּבְדִּיל ביניהם, כַּאֲשֶׁר מְבַדֵּל רוֹעֶה אֶת הַצֹאן והְעִזִים.

כמה שונה זה יהיה אז ממה שהיה לפני 1800 שנה וממה שזה עכשיו! לפני 1800 שנה הגיע ישוע כאדם עני; כשהוא רוכב בשערי ירושלים, עין מן העולם הזה יכלה לראות מעט או לא כלום מתהילתו. זמן קצר לאחר מכן, הוא נתן את עצמו בידי אויביו, אשר הורשו להפעיל את רצונם ורוע ליבם האפל נגדו; הוא מת על הצלב כמו פושע - עירום, בבוז מוחלט, הוא היה תלוי על הצלב, ללעג ושמחת אויביו, ומת. אבל גם עכשיו עין רגילה לא רואה דבר או מעט מתהילתו; הוא הסתתר באלוהים; ממלכתו היא ממלכה של צלב; חייו חבויים בכל מקום מתחת לחולשת הבשר, שהפכו לבזויים על ידי שפלות הצלב בעיני העולם הגאה. העולם עם תאוותו, עם הדרו וההדר החולפים שלו, כן, זה נוצץ בעיניים, זה מתגאה – אבל כדי לראות את תהילת מלכות ישוע צריך עיניים אחרות מאלו של השכל שלנו; זה מחייב התגלות על ידי האב; כי הכבוד הזה נסתר, הוא בפנים, הוא תהילת אמונה; ומה שאתה מאמין, אתה לא רואה.

אבל המצב יהיה אחרת ביום ההוא. בן האדם יבוא בכבודו, בכבוד אשר היה לו לפני שהעולם ניברא; וכעת קיבל אותו שוב, מאז שהתיישב על יד ימין הגבורה; עם התהילה הזאת הוא יפרוץ ממקומו הנסתר, וכל עיניים יראו אותו. האיש שנולד בבית לחם, שנאלץ להימלט מפני הורדוס בילדותו; האיש שעבד בנצרת עם אביו (הלא ביולוגי) במלאכה; האיש אשר עמו דחה אותו; האיש שהותר להם להכות בפניו במילים: "התנבא לנו, המשיח, מי הכה אותך?"; שבין כל ההתעללויות וכל הרשעות הזו הוכיח את עצמו כשה הכי עניו; האיש האלמוני שאני מטיף לכם ללא הרף עליו, אך הוא נשאר אלמוני לכל האנשים בעלי נפש מלאה בהבלי העולם הזה, ואשר נעשה יותר ויותר אלמוני עם חדירת רוח העידן הזה: זה הוא ישוע מנצרת שיחזור בתפארתו. הוא ישוב בגוף שלבש עלי אדמות; בגוף שהיה לו דמות של בשר חוטא; הוא ישוב כבן האדם. בחמשת פצעיו, שהוא עדיין נושא אותם, שאותם שילב בהווייתו הנצחית כעדות נצחית שהוא הכהן הגדול של האנושות - לפי חמשת פצעיו יכירוהו. אבל הם לא יטפטפו עוד דם כמו על גולגולתא, אלא הם יזרחו בהדר ותפארת אלוהית אינסופית לעיני כל האנשים; עבור המאמינים זו שמחה שאין לתאר, אבל עבור הרשעים זה כאב נורא. – "אלה", נאמר, " כל עין תראה אותו, גם אלה שדקרוהו, ויספדו עליו כל משפחות הארץ" (התגלות א, ז).

אז הוא יבוא מן השמים בתרועה, בשופר אלוהים ובקול המלאך; כל המלאכים הקדושים יהיו איתו. אֵלֶּה, עֲבָדָיו, שאת שירותם לא ביקש כשהלך בְּשִׁפְלוּת הַבָּשָׂר; המלאכים ששרו את ההלל בלידתו ושקיבלו אותו בשמחה כשעלה אל האב (תהלים מ"ז, ו); אלפי האלפים הללו שעומדים סביב כסאו ונותנים לו כבוד - אלו ילוו אותו. ואז הוא ישב על כסא כבודו כשופט.

אז יתאספו לפניו כל העמים, קטנים וגדולים, עבדים וחופשיים, עשירים ועניים, מאמינים ורשעים. כל מה שנקרא אדם, מאדם ועד האחרון שנולד לפני בואו, יצטרך לעמוד מולו ולראות אותו. הו מאזינים יקרים שלי, גם אנחנו נהיה שם; תהילתו תאיר גם לעינינו. האם עדיין יהיה מקום לספק? האם עדיין ניתן יהיה ללעוג לו? האם עדיין ניתן יהיה להתכחש לו? האם עדיין ניתן יהיה לעקם את האף על האמונה בדברו, כפי שעושים כאן, ולבטל את כוח דברו בחיוך מתנשא וחכם בעיני עצמו? או שמא יוכל אדם לברוח ממנו, כפי שהוא בורח עתה מהמשמעת החדה של רוחו, ואינו רוצה להביט אל תהום הלב והחיים, ולא בעיניו של המושיע הנאמן? האם עדיין ניתן יהיה להעמיד פנים? האם אז עדיין יוכל אדם לכסות את מערומיו בכמה סיבות שווא על מנת להתנחם, עם הדת שיצר לעצמו? לֹא! – נצטרך לראותו; נצטרך להסתכל לתוך עינו הלוהטת, המלכותית, השופטת, שמאירה כמו השמש. הנה, כשאתה תתפתל שם כתולעת בחום השמש כשהיא בוערת בצהריים, שם עליך לעמוד; שם אתה צריך לסבול; שם אתה לא יכול לזוז מהמקום; שם אתה חייב להיכנס אל האור ולתת לאור לשפוט אותך; כפי שישוע יתגלה אז, כך גם אתה חייב להתגלות.

הו מאזינים יקרים, כעת רבים עדיין יכולים להסתיר את ערוותם ולהונות את עצמם ואחרים במראית עין של צביעות. עדיין יש רבים בין הכבשים שהם בעצם עיזים בלב שלהם; כן, רבים אפילו מאמינים שהם שייכים לצאן המשיח, למרות שהם לא. דרך אי ציות ממושך למשמעת הרוח, אפשר סוף סוף להגיע להונאה עצמית זו. גם בעולם הזה קורה לפעמים שעז הולך לפני עדר כבשים בבגדי צאן, מוביל ומנחה אותם, ובכל זאת הוא עדיין עז. אבל כשישוע יבוא בתפארתו, זה כבר לא יהיה כך. הוא יפריד אותם זה מזה, כמו שרועה המפריד בין הצאן לעזים. מראה המלך יפסוק את דינו על כל אחד מראש; עיני השמש שלו, כוחו הבלתי נראה של אלוהים המקיף אותו, יקצה לכל אחד את מקומו; בכוח שאי אפשר לעמוד בפניו כולם ידחפו ימינה או שמאלה. המסכות ייפלו; מסכת המכובדות והיושרה הבורגנית, מסכת ההשכלה כביכול, מסכת העושר החולף או המעמד הגבוה יותר, מסכת המידות מלאת אהבה עצמית שיצרת לעצמך, הכול ייפול; רק בגדי צדקת המשיח יסבלו את מבט האש של השופט; אבל מי שאינו יכול להראות בגדים אלה יעמוד בבושת ערוותו. כולנו כמו שאנחנו, ולא ניראה ולו במעט טוב יותר ממה שאנחנו. מחשבותיכם, מזימותיכם, מחשבות ליבכם ותשוקותיו הכמוסות, כל מה שהחושך כיסה או שפיך שמר בסוד כסודך הכמוס ביותר, כל האדם הפנימי שלך עם כל מעשיו ופירותיו יתגלה; אם הייתה באמת כבשה בעולם הזה, תעמוד בין הכבשים; אם הייתה עז, תצטרך ללכת לצד שמאל, בין אם תרצה ובין אם לא; כי אצל אלוהים אין משוא פנים.

"כי כולנו עתידים להראות לפני כסא דין המשיח", אומר פולוס. הו, זו מילה נוראה, חותכת עצמות. מגיע הזמן שבו איך שניראים מבחוץ נגמר. מי מחשיב זאת נכונה? מה אתה חושב?!? - אם רק מה שקרה בלב שלך מאתמול בערב ועד הבוקר, מה שחשבת, הרגשת וספגת בדמיונך בזמן הקצר הזה, אני אומר, אילו רק החלק הזה של חייך הפנימי היה נאמר לפני כל האספה הזאת עכשיו, נגלה לכל האנשים האלה - כמה יש בינינו, שאם דבר כזה היה קורה להם, לא היו נחרדים, לא היו צריכים לשקוע באדמה מרוב בושה! אבל ביום ההוא תתגלה עם כל חייך, עם כל ליבך האמיתי, אתה עצמך תתגלה עם כל ישותך. מהי בושה זמנית, שבני אדם, אפילו החוטאים והרשעים ביותר, מבקשים כל כך להימלט ממנה, לעומת הבושה הגדולה של אותו יום? מהו כבוד זמני, שבני אדם מבקשים כל כך בשקיקה, לעומת הכבוד של אותו יום?

II . כשהעזים מופרדות מהכבשים, אז השופט יתחיל לשפוט. אבל לפי איזה סטנדרט הוא יעשה את זה?

האם ישאל על שמנו הטוב שהיה לנו אצל בני האדם? או שישאל אם הייתה מנהל טוב או עוזרת בית טובה? או באיזו תדירות הלכת לקהילה ולקחת את סעודת האדון? או האם נצמדת לאלה שנחשבו חסידים? מאזינים יקרים, כל הדברים האלה טובים, אבל הם לא העיקר עליו ישאל השופט. מה דעתכם? האם ישאל אם הייתה לנו את האמונה במושיע היטב במוחנו? או שמא אתה חושב ששופט כל בשר יקיים בית ספר ביום הגדול ההוא ויבחן אותנו על הפסוקים שאנו יודעים בעל פה? או האם אתה חושב שזה יהיה הגורם המכריע אם נוכל לדבר או לפטפט היטב על האמונה המשיחית? כן תהיה נקודת מפנה במאזני השופט, נקודת מפנה אדירה, אם הפכנו את תורת ישועתו, בשורתו, לדבר סרק, דיבור חלש וחסר כח, אם חשבנו שיראת שמים זו מלאכה ועשינו אותה כמלאכה. אבל התוצאה לא תהיה לטובתנו, אלא לפגיעה נצחית בנו.

על מה ישאל המלך בעיקר? תשובה: לאלו מימינו יאמר "רעב הייתי ונתתם לי אוכל, צמאתי ונתתם לי לשתות, זר הייתי ותאספו אותי לביתכם, ערום והלבשתם אותי, חולה וביקרתם אותי, הייתי בכלא ובאתם אלי. על כל מה שעשיתם לאחד מאחי הקטנים האלה לי עשיתם". אבל לאלה שלשמאלו הוא יאמר: "רעבתי ולא נתתם לי אוכל, צמאתי ולא נתתם לי לשתות; זר הייתי ולא קיבלתם אותי; ערום הייתי ולא הלבשתם אותי; חולה הייתי ובכלא, ולא ביקרתם אותי. כי בכל מה שלא עשיתם למען אחד מהקטנים האלה, לא עשיתם לי". כיצד עלינו להבין זאת?

היו, ועדיין יש אנשים בימינו שבונים את האמונה המשיחית כולה על המעשים הטובים הללו שהמושיע מזכיר כאן, בונים על התנהלות אנושית, מנומסת, נעימה, בשילוב מעשי אהבה כלפי רעהו. הם אומרים: "זה לא האמונה, אלא העשייה; תאמין במה שאתה רוצה; תעשה מה שאתה יכול". כדי לתת לטעותם מראה ראוי, הם פונים לקטעים כאלה בכתבי הקודש כמו זה שאנו מדברים עליו היום, ורוצים לטעון שרואים כאן בבהירות רבה, שגם המושיע שם הכול על מעשי אהבה. מאזינים יקרים, אין זה המקום להפריך את הטעות הגסה הזו; זה גם לא שווה את המאמץ. כולנו יודעים שלתת לאדם רעב חתיכת לחם, או לאדם צמא לתת לשתות מים, או לבקר אדם חולה מדי פעם, או לעשות טובות לרעינו - אנחנו יודעים, אני אומר, שכל זה לא הופך אותנו למשיחים. כל זה משיחי אמיתי ירצה וחייב לעשות, ואפילו יותר מזה; להיות קמצן וקשה עם הרע ולהיות משיחי לא מתאים. אבל גם אם אדם אינו קמצן, הוא עדיין לא משיחי אמיתי. כמה אנשים יש בעולם טובי לב ועושי צדקה לעניים ואומללים, ונוהגים ברחמים, כן, הנחשבים לחברים של האנושות, ובכל זאת הם ילדי גיהנום, פי שניים מאחרים. לכן, שימו לב היטב: אסור לכם להבין את דברי הבשורה שלנו כאילו המושיע ישפוט ביום האחרון על פי כמה מעשים חיצוניים. זה רחוק ממנו, הרי הוא שופט צדיק של כל בשר. אם הוא היה שופט לפי זה, אני לא יודע למה אנשים צריכים לעמוד לשמאלו בכלל. כי כנראה אין אדם בעולם שלא האכיל מדי פעם אדם רעב, נתן משקה לאדם צמא, או ביקר חולה. לֹא! המושיע יביא משפט הרבה יותר עמוק, הרבה יותר דרסטי בימיו.

הוא יאמר: "רעבתי ואתם נתתם לי אוכל, צמאתי ונתתם לי לשתות. (...) כל מה שעשיתם או לא עשיתם לאחד מהקטנים מאחי אלה, עשיתם או לא עשיתם לי ". עלינו לזכור את המילים: "אני, לי ,שלי". המושיע ישפוט אפוא לפי היחס שהיה לנו אליו ואל עמו בעולם הזה. זהו משפט שלא שופט את פני השטח אלא את עומק הלב.

"מי שמקבל אתכם", אומר המושיע לתלמידיו, "מקבל אותי, ומי שמקבל אותי מקבל את מי ששלח אותי. מי שמקבל נביא בשם נביא (כי נביא הוא) יקבל שכר נביא. מי שמקבל צדיק (כי הוא צדיק), מקבל שכר של צדיק. ומי שמשקה את אחד הקטנים האלה רק כוס מים קרים (מפני שהוא תלמיד), אמן אני אומר לכם, הוא בשום אופן לא ילך ללא שכר" (מתי י':40-42).

הו מאזינים יקרים שלי! קחו בחשבון את המשפט הקשה הזה, את הדין הזה שאינו גשמי אלא רוחני, הבוחן את הלב והכליות! לא הגודל או הצורה החיצונית של פעולותינו נותנים להן את ערכן או חוסר הערך שלהן, אלא המשמעות הטמונה מתחתיהן: הדחף שממנו הן נובעות קובע את משקלן. "אם אתן את כל רכושי לעניים", אומר השליח, "ואם אתן את גופי להישרף, אבל אין לי אהבה, זה לא יועיל לי". אדם יכול לעשות דברים רבים מתוך התחשבות בשיקול דעתם של אחרים, או גם כדי לספק את הדרישות שהוא מציב לעצמו; אדם יכול לשרוף את עצמו בעבודת ה' ורעו מתוך אהבה עצמית וצדקנות, בעוד שאין ביכולתו להרים קש מהאדמה מתוך אהבה טהורה למושיע, מתוך ציות פשוט לו. כמה שונה יהיה משפט זה ממה שחוש העולם מדמיין! פרושים רבים, שעזרו לאינספור אנשים ונודעו כידידי האנושות במדינות שלמות, יצטרכו לעמוד בצד שמאל ולמצוא את מקומם באש, ואילו המושיע בצד השני לא ישאיר ללא שכר כוס מים קרים שהוצעה למענו, הודאה, שאולי רק הייתה מילה או מבט אחד, באמונה בו ובקטנים מבין אחיו. את מי שההיגיון מרבה לשבח אותם כחסידים ומבורכים, הוא הסיר מזמן מספרו; אבל מה שלא נראה, מה שהתעלמו ממנו, על מה שאפילו התבוננו בבוז על ידי רוח העולם המתנשאת, מה שזרם מהענווה ומדחף האהבה הטהור כלפי המושיע: זה נרשם בספרי ה', זה יתגלה ביום ההוא והמלך יגמול בחסד.

מי אם כן מסוגל לעשות מעשי אהבה כאלה שיעמדו ביום ההתגלות? תשובה: רק אלה שמחוברים למשיח דרך אמונה חיה. כאשר אדם תפס באמת את ישוע המשיח באמונה, הוא גם דבק בישוע בכל לבו; כל מחשבותיו מופנות יחדיו על ישוע, על המושיע הנאמן, ששחרר אותו ממוות נצחי והביא אותו בחינם לישועה. באהבה הלבבית הזו, האדם עושה הכול למען ישוע; הוא אוהב את ישוע באחיו, למרות שהם קטנים ולא מרשימים לעולם; הוא אינו מתבייש באברי מושיעו הללו בעיצומו של דור גס ומעוות; הוא מתגבר על ושובר את תאוותו היקרה ביותר כדי לרצות את המושיע; למען ישוע הוא מתגבר על תאוות בצע, עצלנות, פחד מאנשים, ניסיון למצוא חן בעיני אדם, וכל המלכודות העמוקות והחבויות, שמשובחות לעתים קרובות כחוכמה על ידי רוח העולם הזה, העומדות בדרכה של אהבת האחים והמטרה הבלתי בולטת לעתים קרובות של המושיע. אז למען ישוע מאכילים את הרעבים, את העירומים מלבישים, את הצמאים משקים, את החולים והכלואים מבקרים; וכל כך הרבה מעשים אחרים נעשים; אדם עושה זאת למען המושיע, אינו חושב שעשה משהו מיוחד, ועד מהרה שוכח זאת שוב.

ראו, זה האופי שעלינו להיות, אם אנו רוצים להימנות על ידי השופט בין ברוכי אביו. ענייני מלכותו חייבים להיות משאלת לבנו. הפטפוט על האמונה לא עושה את זה; גם זה לא אם מתוך הרגל או אהבה עצמית מסריחה עושים מעשה טוב כזה או אחר; צמח צדק, צמח אמונה הפועל באהבה, צמח של בריאה חדשה חייב להיות בליבנו, שיכול לעמוד בבחינה של בעל עיניים כמו להבות אש. אם זה לא יימצא בנו ביום ההוא, נמצא את עצמנו באש.

ועתה, כל אחד מכם, תבדקו את עצמכם כדי לראות האם אתם עומדים ברוח זו, באופי זה. אל תתנו לאף אחד לרמות את עצמכם בדמיונות ריקים! הנה, אם לא הגעת לאמונה באמצעות חזרה בתשובה אמיתית, אם אינך בהתחברות עם ישוע, אם אינך מרשה לו לחדש את רוחך מדי יום, אם אינך תחת משמעת רוחו ולא עובר תשובה רצינית יומיומית ומחילה על חטאיך - הנה, אין לך רוח זו! ואם אין לך את הרוח הזו, אתה ילד של האבדון, לא משנה מי אתה. עכשיו בחנו את עצמכם, עכשיו קחו את האמונה שלכם ברצינות; כעת תן לזה להיות משאלת ליבך האמיתית לחוות את כוחו של ישוע המשיח; בוא אליו כקבצן עני עד שיתגלה לך! הנה זה ענין ישועתך הנצחית; בהחלט שווה לשאול ולהתמיד.

III.כי מה יאמר המלך לאלה מימינו? "בואו ברוכי אבי, נחלו את המלכות שהוכנה לכם מהיווסד תבל!" הו מאזינים יקרים, איך יהיה כשישמעו את המילים הללו מפי המלך! כשהוא קורא לנו "ברוכי אביו"! אנשים שקללת התורה הייתה עליהם, אך השתחררו ממנה באמצעות האמונה במשיח, שעליהם מונחת עתה עינו הרוצה אתכם של האב. איך זה יהיה כשיתאפשר לאדם לרשת את הברכה, את המלכות שהאב הכין לאנושות במשיח? כאשר מתגשם דבר המלך, אשר דיבר אל האב בימי בשרו: "אבי, אני חפץ שגם הם אשר נתת לי יהיו איתי היכן שאני נמצא, למען יראו את כבודי אשר נתת לי". מה זה יהיה! האפשרות להיכנס אל המנוחה הנצחית, אל העיר שבה אין קללה, שבה אין עוד חטא, שבה השה נמצא בפנים ומשרתיו המשרתים אותו ורואים את פניו ואינם צריכים עוד לצאת; להיות בטוח לנצח, מוגן לנצח, להינצל מכל סכנה, מבפנים ומבחוץ, במלכות הנצח של אלוהינו, מה זה יהיה!

יובאו אלומות של שמחה,
כי הדמעות שלנו נעלמו.
אילו תרועות עזות יהדהדו
וצלילים מתוקים בבית האב!
כאב, אנחות, סבל, מוות וכדומה
יצטרך לברוח ולעזוב אותנו;
נראה את מלכנו,
הוא ירענן אותנו בבאר מים,
ינגב את הדמעות מהעין,
מי יודע מה עוד יקרה!

אבל כמה נורא האמירה האחרת מפי המלך: "לך, ארור אתה, אל האש הנצחית המוכנה לשטן ולמלאכיו!" הוא קורא להם מקוללים; הוא מוסר אותם לאש נצחית, המוכנה עבור השטן ומלאכיו, זה לא היה מיועד עבורם, כי אלוהים לא יעד אותם לחרון, אלא להשיג ישועה באמצעות ישוע המשיח. אבל הם לא רצו את זה. הו, זו אימרה נוראה של המלך; יש בו נצח של זעם ולא טיפת רחמים מתחת!

מאזינים יקרים! זהו פסק הדין הסופי; פסק הדין הזה הוא נשאר נצחי; על מי שניתן פסק דין זה, לא יפסוק עוד השופט; אנו לא קוראים על שינוי או הקלה עתידיים בתנ"ך. הו, הבה נשקול את זה בזהירות! כעת אנו עדיין חיים בזמן החסד, בזמן התשובה, בזמן הזריעה. אם אדם היה שגוי עד עכשיו, והיה חוזר בתשובה היום ומחפש את ה' ברצינות, הוא עדיין יכול למצוא חסד ועדיין לקבל את מקומו על יד ימין. אבל אז, כאשר יופיע יום ה', כל זה יגמר, לעד; אז אבד זמן החסד, אבד לעד; אז האדם איבד את עצמו, איבד את עצמו לנצח. שקול היטב מה זה אומר: איבד את עצמו, לא את כספו או רכושו, לא את גופו, אלא את עצמו לנצח, ללא תקנה!

אנני יודע מה יכול לפכח אותנו לשקול מה יועיל לשלומנו אם האמת כבדת המשקל הזו לא תעשה זאת. לכן, יתפכח מי שיכול להתפכח! אָמֵן.